עקרונות הגישור הנרטיבי

מטרות ועקרונות הגישור הנרטיבי^[1]

מטרת הגישור הנרטיבי

מטרת הגישור הנרטיבי הינה ליצור סיפור חדש  משותף לצדדים עבור המציאות שלהם.

האסכולה הנרטיבית מניחה כי אנשים נוטים לארגן את ההתנסויות שלהם בצורת סיפור. אנשים מתפתחים מתוך נרטיבים שונים העוזרים להם לעצב את התפיסה שלהם לגבי עצמם, לגבי מה שקורה להם ולגבי אחרים. אנשים פועלים מתוך הסיפורים שבנו ובהתייחס אליהם, תוך שהם ממשיכים לעצב את עלילת חייהם. "האדם הוא תבנית  נוף מולדתו" – הוא מעוצב בעיקר על ידי אוסף החווית וההתנסויות הנתפסות אצלו דרך המסננת והמשקפיים התרבותיים שלו. האדם מכיל מגוון של זהויות, כל זהות או דמות כזו מורכבת ממארג של מסורות, אמונות, תרבות, ערכים ועוד. אלו הם סיפוריו של אדם ויש להם חיים משל עצמם.

הקונפליקט- הקונפליקט אינו רע הנוצר עקב אי סיפוק צרכים מתנגשים, אלא עובדת חיים הנובעת מהמגוון והעושר של סיפורי ותפיסות חיים ומכך שאין לאנשים מגע ישיר עם המציאות אלא באמצעות הנרטיבים שלהם- מה שיוצר פערי פרשנות. הקונפליקט נוצר פחות על רקע של ניגודי אינטרסים ויותר עקב תפיסות שונות של זכויות  (entitlement).

זכויות– הכוונה בזכויות- למה שנתפס כמגיע לי, לאו דווקא בהקשר המשפטי- זכאויות, חובות הסביבה כלפי, זכות ליחס הוגן, לשוויון, לקיום בכבוד, לגמול על מאמץ, לטובת הנאה וכדומה.

דפוסי זכויות מתעצבים לרוב סביב קבוצות או זהויות שונות בקהילה. השיח החברתי הוא שמבנה את דפוסי הזכויות היוצרים פריבילגיה עבור קבוצה או יחיד בהשוואה לזכויות של אחרים. השיח החברתי יכול למשל לקבוע שיש זכויות לגזע הלבן או לגבר או למבוגר או לבעל הכוח הפיזי או לבעל אינטליגנציה גבוהה או להטרוסקסואל, או לנוצרי או לעשיר או למשכיל וכדומה. לכן, הקונפליקט יכול להיתפס ולהוות התנגשות בין זכויות וגם בין זהויות שונות, כאשר כל זהות או דמות מביאה עימה לסכסוך את המטען – הסיפור- של קבוצה, חברה, תרבות שלמים. סיפור הכולל זכויות, זכאויות וחובות, תפיסות, ערכים ודרכי התנהלות משלו.

התפתחות הסיפור הקונפליקטואלי- במצב של קונפליקט, הסיפור תופס תאוצה ומתפתח בתודעה. מכאן, שהגישור עוסק בפירוק הסיפור וזיהוי התפיסות ממנו בנויות ה"עובדות".  "העובדות" הן בעצם רק הסיפור המקובל והנפוץ  של כל צד על מציאות. הסכסוך הוא תוצאה של התנסות פוגעת, כאשר חוויית הפגיעה נקבעת על פי הפרשנות שניתנה לאירועים. עיקר הסכסוך נגרם ומוזן על ידי גורמים חיצוניים לאדם, שהוטבעו בו- והם הנרטיבים והטקסטים התרבותיים של מה נכון, הוגן, צריך וכדומה. מתוך תפיסה זו של קונפליקט נגזר שצרכי כל צד ואף תיאור "עובדות" הסכסוך ניתנים לפרשנות במהלך דיאלוג בין הצדדים.

פרשנות הסיפור– הפרשנות למה שהתרחש היא תלוית הרקע החברתי של כל מגושר. סיפור המעשה נבנה תמיד רק מהחומרים התומכים בתפיסת הקונפליקט ותפיסת העצמי והאחר- של המספר. חומרים הסותרים את קיום הקונפליקט, כמו למשל תכונות טובות של הצד השני או אינטראקציה מספקת בין הצדדים, נשמטים. הסיפור הוא המגשר ביננו לבין המציאות אך גם גורם לקריאה שונה של המציאות על ידי אנשים שונים.

ידע– לצדדים יש ידע רב בקשר לחייהם ולמה שקרה. ידע הוא תמיד יחסי ומותאם לזמן, למקום ולסביבה התרבותית. לכן, הבנת ה"אמת" אינה אלא הבנת התפיסה של האמת בעיני המתבונן- המגושרים וגם המגשר.

צרכים– מאחר שהצרכים שלנו הם תלויי תרבות, הקשר ושיח- הם יכולים להתפתח ולהשתנות בהקשר ומתוך שיח ותפיסה אחרים. קל יותר לעבוד עם זכויות וזכאויות, לאתגר אותם, לפרק אותם, לעמוד על מקורם, להצדיק אותם ולשאת ולתת עליהם- מאשר לעשות זאת עם צרכים הנתפסים מולדים.^[2]

סיפור הגישור -הצלחת הגישור אינה ביכולת להפריד בין הסיפור לבין המציאות אלא ביכולת לטוות סיפור חדש על המציאות. הסיפור החדש צריך להיות מתקבל על דעת הצדדים ולהכיל את הארועים המרכזיים בסכסוך באופן שתהיה לו משמעות עבורם. לכן הגישור הנרטיבי הוא מעשה פרשני המשנה מציאות.

מיקוד ביחסי הצדדים-מטרת הגישור הנרטיבי אינה ליצור צמיחה מוסרית כמו הגישור הטרנספורמטיבי אך ישנה ציפייה ששינוי חברתי יתחולל עקב סיפורים מספקים יותר^[3] במישור יחסי הצדדים. הסכם, אם יהיה, הוא עוד סוג של עלילה שנרקמה בין הצדדים ואשר יצטרך להשתלב בשתי וערב של החיים, יש לו חיים משלו מעבר לכתוב בחוזה. המגשר הנרטיבי עסוק יותר בבניית ההתנסות המשותפת העתידית מאשר בחוזה המייצג אותה.

הגישור ממוקד ההסכם עוסק במענה לצרכים, הגישור הטרנספורמטיבי עוסק בשינוי ובצמיחה מוסרית של כל משתתף והגישור הנרטיבי עוסק בכתיבת מציאות חדשה על יחסי הצדדים. מיקוד זה ביחסים ולא בפרט תואם גישות טיפוליות מודרניות המתארות את התפתחות האדם יותר על בסיס מערכות חברתיות ופחות על בסיס קונפליקט תוך נפשי^[4].

התפיסה הנרטיבית נתפסת כסוג של תיקון למצב שבו:"…האינדיבידואליזם כה דומיננטי שקשרים חברתיים אינם נוצרים כלל או שאם הם נוצרים הרי שהם מתפוררים… הם (המטופלים- י.נ.) זקוקים לפחות עזרה עם המבנה של קיומם ויותר עם התהליך של התייחסותם לאחרים."^[5] מכאן- פחות עיסוק בצרכי קיום ויותר ביחסים בין בני אדם.

הנחות ומאפייני הגישור הנרטיבי

• החשיבה על הנרטיב בגישור אינה רק בשלב הצגת הסיפורים, זהו מצב תודעה המאפשר למגשר להבין את המצב בו מצויים הצדדים, כל אחד בסיפור שטווה לעצמו, הכולל בנייה של הצרכים והרצונות ותפיסת מה שהיה – מתוך הקשר חייו.
• השיח הדומיננטי החל על הצדדים והמגשר הוא שמעצב הנחות יסוד ואת מה שנתפס כמובן מאליו. כל שיח מאופיין בין היתר בתבניות חשיבה ובשימוש במלים מסוימות לתיאור ולחוויית ההתרחשות. השיח הדומיננטי מכתיב מה ייחשב נכון והוגן, יצור ציפיות וגם יעצב את הצרכים האישיים של כל  צד ומה שנתפס על ידו כזכויותיו.
• השיח הדומיננטי המבנה את הקונפליקט מניח הנחות שונות כמו יחסי תוקף- קורבן, יחסי כוח, יחסי גברים – נשים, צעירים- מבוגרים, תפיסת זכויות, הסטטוס של כל צד, התרומה של כל צד להתרחשויות שונות, מה ראוי ומה הוגן וכדומה.
• שיח אלטרנטיבי יבוא לידי ביטוי במעין כיסי התנגדות לשיח המרכזי, למשל הבעת מחאה על כך שהגישור מתנהל בעברית כשצד אחד ערבי או כעס על הנורמה שבאופן אוטומטי האשה נחשבת הורה טוב יותר או שהאשה נחשבת נחותה בכישוריה הטכניים. כל אימת שיש חוויה של דיכוי וחוסר צדק יהיו גם ביטויי מחאה שיהוו פתח לשיח חלופי. למשל ניהול הגישור בשפה בה כולם שולטים באותה מידה, הורות משותפת או חלוקת תפקידים לא לפי מגדר אלא לפי כישורים.
• דה- קונסטרוקציה של תכני הגישור כעולה מהסיפורים תאפשר זיהוי ופיתוח שיח אלטרנטיבי.
• כוח אינו נתפס כסוג של סחורה המצויה או אינה מצויה בידי צד. אלא, כוח הוא דבר יחסי לסיטואציה, נזיל ולפיכך ניתן ליצירה ולשינוי. לכן, אין מקום לראות מגושר ספציפי כחסר כוח באופן טוטאלי.
• הגישור הנרטיבי יעסוק לאור תפיסת כוח זו בהזדמנויות שהמגושרים יכולים לממש ולפתח כדי להתנגד לאופן הפעלת הכוח הנוכחית. הנחת המוצא של המגשר הנרטיבי הינה שתמיד אפשר ליצור הזדמנויות ליצירת כוח עבור כל צד.
• הבעיה בה עוסק הגישור אינה נובעת מחסר אצל המגושרים או מהתנהגות רעה או ממשהו שהתקלקל אלא כענין הנובע מהיחסים ביניהם, על רקע נרטיבים שונים ויחסים שנפגעו. המגשר עוסק בתיקון היחסים הללו כבסיס לכל התקדמות אחרת. רק כאשר יהיה די אמון בין הצדדים ניתן יהיה לבנות סיפור חדש ומשותף להם. תפיסה ריפויית זו תואמת את תפיסת הסכסוך המזרחית לפיה כשיש סכסוך- נפגע מרקם החיים והמגשר מרפא את הסכסוך ומשיב את ההרמוניה על כנה.
• העצמי נתפס כיותר דינמי ומושפע מהאינטראקציות עם הסביבה והשיח מאשר מתוך קווי אופי פנימיים.
• פעולות ומהלכים אופייניים למגשר נרטיבי

הגישור הנרטיבי מבוסס על שלושה שלבים- מחוייבות, פירוק הסיפור של כל צד ובניית סיפור חלופי.

• מחויבות– המגשר מייצר בשלב הראשון יחסים עם המגושרים. הוא בונה יחסי אמון עם הצדדים, מסייע להם לעצב את הגישור לפי הרגישויות שלהם, ומכיר אותם ואת סיפוריהם.
• המגשר אינו מניח כמובן מאליו שהוא נהנה מאמון הצדדים מתוקף תפקידו אלא מאתגר את התפיסה של אמון באיש מקצוע, וכן את התפיסה של היררכיה בינו לבין המגושרים, כעוד שיח שצריך לפרק ולבנות מחדש עם הצדדים. זו דרך טובה להדגים לצדדים שנורמות שנתפסו כברורות, קודם כל בקשר למגשר ואחר כך כבסיס להיווצרות הסכסוך-  ייבחנו וייבנו מחדש.
• שלב הפירוק- דה קונסטרוקציה של סיפורי הצדדים- בשלב זה המגשר עוזר לצדדים להיפרד מהסיפור רווי הקונפליקט^[6] ולפרקו לרכיביו.
• סקרנות- המגשר מסתקרן לגבי כל היבט בסיפורי הצדדים, מה שמאפשר זיהוי רסיסים אפשריים לטוויית סיפור חדש.
• סיפור הסיפורים לא נועד לאיתור עובדות או אמיתות וגם לא לבניית מפת נושאים ואינטרסים. הסיפור נועד לאפשר לכל צד להיות נוכח ומוזן על ידי המציאות שלו ולשחזר את חווייתו. הסיפור של כל צד מאפשר לו להציג את המומחיות שלו בסיפור חייו. הסיפור מאפשר היכרות עם האדם ועולמו הפנימי ומאפשר למגשר לתת לסיפור ולמסר תוקף ומשמעות.
• הסיפור הוא חומר גלם אשר יעבור דה-קונסטרוקציה ומרכיביו ייבנה סיפור חדש.
• המגשר עסוק בהקשבה לסיפורים ולשיחה ובהבנת הנרטיבים והתפיסות המצויים מתחת לפני השטח של השיחה. המגשר מקשיב גם לסיפור העולה תוך כדי הדיבור על חייו של המגושר על מניעיו ותפיסותיו. המגשר מחפש את הסיפור או הסיפורים המניעים את המגושר- את המשמעות שהם נתנו להתרחשויות שהיו ולמה שקורה בחדר הגישור.
• עצם ההקשבה ההדדית לסיפור האחד של השני, במסגרת הגישור, יוצרת מחויבות חדשה ויחסים חדשים בין הצדדים.
• הקשבה  מפרקת– המגשר מזהה את ההקשרים, את המשמעויות, את השפה והמילים בהם עושה המגושר שימוש, כדי לאתר את רכיבי הסיפור תלויי השיח הדומיננטי, הפרדיגמות, וההקשר.
• המגשר מזמין את הצדדים לבחון את הסיפור מזוויות נוספות, לעמעם את ה"וודאויות" ולזהות את ההנחות המוקדמות של כל צד לגבי, מה היה ומיהו הצד השני.
• המגשר מסייע לצדדים לזהות ולהכיר גם ברגעים ובחלקים בהתרחשות שסותרים את מציאות הקונפליקט. כמו רגעים של אמון, חמלה,שיתוף פעולה, כבוד וחסד.
• המגשר עסוק בלזהות לעצמו ועם הצדדים כיצד הסיפור על הצד השני בנה עמדה מסוימת, כמו למשל עמדה של צד כקורבן מול צד שני סחטן. המגשר פועל להראות שהעמדות של כל צד הן יחסיות ולא מוחלטות והן לעתים תמונת ראי של תפיסת הצד השני. עשייה זו נעשית ללא ביקורת אלא מתוך סקרנות ותהייה אמתיים, מתוך כבוד ומתוך מחויבות לצדדים. המגשר צריך לעשות מאמץ לא להישבות בעמדות הצדדים ובעמדותיו שלו ולשאול שאלות קשות ובאומץ- אלו הן השאלות המפרקות.
• מטרת השאלות המפרקות אינה לחתור או לעודד לפתרונות, אינה לעודד משא ומתן וגם לא לזהות אינטרסים- אלא לעודד ראיה מזוויות אפשריות נוספות.
• בתחילה, השאלות מתמקדות בהסברים שונים אפשריים למה שקרה. מידע זה יוכל לשמש מאוחר יותר כדי לאתגר את תפיסות הצדדים באשר למקור הבעיה.
• השאלות בודקות מה המשמעות של הדברים, באופן סקרני מתוך מגמה לא להניח שום משמעות כמובנת מאליה. השאלות נועדו גם להציף את דפוסי החשיבה והשיח הדומיננטי החולש על הסיפורים.
• החצנה– העקרון המנחה את המגשר הוא-"האדם אינו הבעיה, הבעיה היא הבעיה"^[7]. המגשר פועל להפרדה בין הסיפור של הקונפליקט לבין האנשים. הסכסוך אינו נובע, לתפיסת הגישור הנרטיבי,  מצרכים מתנגשים ומאשמה אלא מסוגי שיח שונים המתנגשים זה בזה. החצנת הסכסוך אינה טריק אלא נובעת היישר מתפיסת הסכסוך. לכן המגשר מסייע ב"יצוא" הסכסוך מהאנשים – לסוגי השיח השונים. מהלך זה מסיט את המיקוד מאנשים לא טובים, לסיטואציות. המגשר מקנה לסיפור או למצב עצמו רצונות, התנהלות ואף רגשות – שהם אשר גרמו להסלמה. שני הצדדים יכולים כך להפוך לקורבנות של המציאות ולא של הצד דרך זו של עבודה פותחת פתח לכך שבין גירוי לתגובה יש אפשרות לבחירה בתגובה. הבחירה יכולה להשתנות אם המגושר יפתח ערנות לאפשרויות שונות או לתבניות או להנחות שיצרו ויוצרים את תגובתו.
• דקונסטרוקציה של השיח הדומיננטי- המגשר עוזר לזהות את הנחות היסוד המהוות בסיס לתפיסת הקונפליקט של כל אחד מהצדדים. למשל בגישור בין ספק לקוח- יחסי ספק לקוח, התייחסות לחלוקת סיכונים, תודעת שירות, הזכות לתקן, גבולות האחריות בכלל וגבולות האחריות בין יצרן לספק, תפיסה מהם עסקים ומה נחשב הגון בעסקים ועוד.
• המגשר מזמין כל צד להתייחס למרכיבים הנרטיביים, מותני השיח הדומיננטי- המשפיעים  על ראייתם את הסכסוך וכך מאפשר לראות שהסיפור שלהם הוא פרי שיח מסויים, תפיסה מסוימת וייתכנו עוד סוגי שיח או סיפורים אפשריים.
• הצדדים מוזמנים לשקול עד כמה הסיפור והחיים שלהם הושפעו מתבנית החשיבה שאימצו. למשל- "עד כמה האופן בו אתה רואה את עצמך מחויב לפרנס, כגבר, השפיע על החופש וההנאה שלך מהחיים עד היום?", "באיזה מידה היית רוצה שהדברים יתנהלו אחרת?"
• שיום- המגשר נותן שמות לתפיסות היסוד והפרדיגמות של הצדדים וכך הופך אותן לבעלי חיות משלהם ולנגישות יותר עבור הצדדים. מתן השמות מקל לזהות היכן הסיפורים מתנגשים ברובד העקרוני/תפיסתי ולא ברובד העובדות ומאפשר לכל צד להבין כיצד נוצר הסיפור של הצד השני. השיום הזה נעשה על ידי הגדרה מחדש.^[8] בנוסף, השיום, כאשר הוא מוסכם בין הצדדים, מהווה אימון טוב לבניית הסכמה ביניהם.
• שאלות לזיהוי השפעת הסכסוך על כל צד ועל השפעת כל צד על הסכסוך– חלק מעבודת המגשר הינה לבדוק כיצד הסכסוך או הארועים השפיעו על המגושר, על תפקודו, על סביבתו- במטרה לחדד את כל היבטי הסיפור ולהקל על החצנתו. לאחר שאלות אלו נשאל כל מגושר כיצד הוא השפיע על הסכסוך- כדי לעמוד על דרכי ההתמודדות שלו ואולי לשלבם בסיפור החלופי שייבנה. לעיתים קרובות יש לצדדים ידע וניסיון כיצד להתמודד עם הקונפליקט וזו דרך טובה לעמוד על כך. יושם לב שאין הכוונה בשאלות הללו לגרום לצד לקחת אחריות או להודות באשמה.
• המגשר פועל ליצירת ברית בין המגושרים כנגד האפקט של הסכסוך. כדי להגיע לכך, המגשר פועל מהרגע הראשון של הגישור ליצירת יחסים של הקשבה, דיאלוג וכבוד בין הצדדים ולתיקון היחסים הקיימים.
• מיפוי היחסים-המגשר בודק עם הצדדים כיצד הסכסוך השפיע על היחסים ביניהם, כיצד הם היו לפני הסכסוך וממה מורכבים יחסים אלו. המגשר מחזק את הניגודיות ביחסים, בין לפני הסכסוך לתקופה שלאחר תחילתו, כדי לחדד את האפשרות לסיפור חילופי. הוא יכול למשל לשאול שאלות כמו:" תוכלו לספר לי סיפור שיאיר את ההבדל בין הדברים כפי שהיו אז לבין הדברים כפי שהם כעת?" או:"יש אירועים והתנהלות שלכם בעבר, היכולים לתת תקווה לכך שתוכלו למצוא פתרון לבעיות בהווה?"
• המגשר בודק עם הצדדים עד כמה הם היו רוצים לסיים את הסכסוך. ככל שזה נשמע ברור מאליו, שאלות בעניין זה מאפשרות בהירות ומחשבה, כולל, בהתחלה שאלות סגורות שיגרמו לשינוי על ידי בחירה ב"כן" או "לא" (האם היית רוצה לסיים את הסכסוך?). על פי הרעיון לפיו אנחנו מדברים את הקיום שלנו, הדיבור על הרצון לסיים את הסכסוך יסייע לבנות סיפור חלופי ללא סכסוך. חשוב שכל צד ישמע את הצד השני אומר זאת. עצם שמיעת הצד השני- אומר שברצונו לסיים את הסכסוך- מביאה להקלה, לאפשרות ליצור משמעות חדשה בקשר לצד השני שאינה תומכת בסכסוך ולהסכמה ראשונה בין הצדדים.
• המגשר מסמן כל הסכמה, גם תהליכית, גם לגבי עובדות. כל הסכמה בין הצדדים היא שינוי ומובילה אותם עוד צעד בדרך לסיפור חלופי שלהם על המציאות. הגישור הנרטיבי עוסק לא רק בהגעה להסכמה בסיום הסכסוך אלא בבניית היסטוריה של הסכמות, רצף מלא של הסכמות קטנות ובניית יכולת הולכת וגוברת של הצדדים ליצור הסכמות.
• הסכסוך מצוי בנוף של האירועים שאירעו, עליהם מספרים הצדדים ובנוף של המשמעות הניתנת לפעולות ולאירועים. מובן שכל אירוע מגלם בתוכו משמעות וכל מחשבה (מתן משמעות) היא אירוע.  אבל ההבחנה בין נוף האירועים ונוף המשמעות פותחת חלל ליצירת סיפור חלופי. המגשר, בשאלות שהוא שואל, נע בין האירועים למשמעות שניתנת להם. כשעולה תוכן חדש של אירועים המגשר שואל עליו כדי לאסוף נוף חדש של משמעויות. כשעולה משמעות חדשה, המגשר שואל על כך כדי לעגן אותה באירועים וכדי לבחון באמצעות המשמעות החדשה את מה שהיה, סיפור שלא סופר או את האירוע הנוכחי בגישור או את אירועי העתיד. למעשה, המגשר מייצר בעת טוויית הסיפור החדשה תנועה בין נוף האירועים לבין נוף המשמעות.
• בניית סיפור חלופי- המגשר פועל בשלב זה לכתוב במשותף סיפור חדש בו מתעמעם או נעלם הקונפליקט.
• המגשר נעזר, בבניית הסיפור החלופי, ברכיבי מציאות בלתי קונפליקטואליים, כמתואר לעיל, בסוגי שיח חלופיים שהובהרו קודם לכם וכן ברצון הצדדים להשתחרר מהקונפליקט ומהשפעותיו המכאיבות. כחלק מכך הצדדים מוזמנים למפות את השפעות הקונפליקט עליהם ועל גורמים נוספים הקשורים אליהם- ילדים בני זוג, עמיתים, כפופים, מנהלים וכדומה.
• כתיבת היסטוריית הסכסוך מאפשרת למקם את הבעיה בהקשר ועל ציר הזמן, וכך במקום סכסוך סטטי ובלתי נמנע, ישנו תהליך דינמי של סכסוך שיש לו פוטנציאל לסיום. בנוסף, היסטוריזציה של הסכסוך מאפשרת גם התייחסות להתפתחות היחסים בין הצדדים, בחינת היחסים טרם היות סכסוך ומעבר לדיון ביחסים הרצויים ביניהם בעתיד. בחינת הסטוריית הצדדים מחדש מאפשרת לזהות איכויות שהצדדים ירצו אולי להפעיל מחדש^[9].
• בנוסף, המגשר מסמן תחומי חיים, משאבים ויכולות שאינם נשלטים על ידי הקונפליקט. אלו הם רכיבים חשובים לטווית סיפור חלופי. רכיבים אלו יכולים להיות – עיסוקים נוספים, מאגר היכולות והחברויות של הצדדים או פשוט רגעים וזכרונות חיוביים, בהם נכחו רוגע, אושר ואיזון.
• המגשר מסייע לצדדים לתת ולבנות משמעות לרכיבים אפשריים של הסיפור החדש- עובדות, שיח אחר, רצונות ותחומים שאינם מוקרני קונפליקט.
• רכיבי סיפור חילופי טוב- צריך שיהיה בסיפור קו מנחה. הסיפור צריך להיות סביר בעיני הצדדים, ובעל מתח המסתיים בהתרת הסבך. צריך שלדמויות בסיפור יהיו מאפיינים המתאימים לסיפור ועדיין שהם מכבדים את ההיסטוריה שלהם ומתאימים לה. צריך שתהיה בסיפור קוהרנטיות בנושאים וכן נקודות מפתח המהוות משקל נגד לסיפור הקונפליקט. למשל אם בסיפור הקונפליקט היתה תימה של חוסר שיוויון וניצול- הסיפור החדש צריך לבנות מומנטום של שיוויון. המיקוד בסיפור החלופי אינו בפתרון הנותן מענה לאינטרסים אלא בסיפור חדש העוסק ביחסים בין הצדדים.
• המגשר מפנה שאלות הבוחנות ומחזקות את הסיפור האלטרנטיבי גם כלפי אנשים נוספים הקשורים לסכסוך או לגישור, צופים בו או מעורבים בו. פנייה זו יכולה להיעשות ישירות לאנשים אלו או שאנשים אלו יכולים להיות מיוצגים בחדר על ידי הצדדים. למשל:"לו אמא שלכם הייתה כאן, מה היא היתה אומרת על מה שמתרחש כעת? איך היא היתה מפרשת את…?", "לו האימאם היה בתמונה מה הוא היה אומר?", "מה מחלקת הפיתוח היתה אומרת לו היא היתה מיוצגת בגישור הזה?", "מי במיוחד יתמוך בתפיסת הסכסוך הזה כתאונה שקרתה ולא כתוצאה של זדון?"
• תוך כדי שאלת השאלות המגשר בודק כל הזמן שהתפתחות הסיפור האלטרנטיבי היא לשביעות רצון הצדדים ושהיא עדיפה על פני סיפור הסכסוך ומאפשר להם להתבונן על המתרחש בחדר הגישור- מבחוץ.
• במהלך הגישור עובד המגשר עם כמה סיפורים בו זמנית^[10]. ישנם סיפורי הקונפליקט שכל צד מביא. לכל גורם תומך או מייעץ כמו עורכי דין ובני זוג, יש את הסיפור שלו על הסכסוך. ישנו הסיפור המתגלגל של הגישור עצמו ויש סיפורי רקע ועבר המעצבים את המשמעות ממנה האנשים שואבים את רכיבי הספורים הנוכחיים. סיפורי הרקע הללו יכללו סיפורים על יחסים, סיפורים משפחתיים, תרבותיים או סיפורים מתוך הספרות והמדיות השונות.
• כתיבת הסיפור החלופי-
• המגשר מעודד את הצדדים לתעד את ההתרחשות בגישור וממש לכתוב את חוויותיהם ואת הסיפור האפשרי החדש. כך, חלק מתהליך הכתיבה מחדש נעשה בין מפגש למפגש.
• כחלק מהדגש על השפה והפרשנות- גם המגשר נוהג לכתוב סיכומי סיפורים בכתב- ולהציעם למגושרים, כולל הפרשנויות השונות שעלו כדי לחזק את תהליך הכתיבה המשותפת מחדש, גם מחוץ לפגישה וכולל שאלות למחשבה לצדדים. הכתיבה אינה רק של הסכם בסיום הסכסוך אלא פעילות המלווה את כל הגישור, פעילות המחזקת את הנרטיב המוחצן של הסכסוך ואת מחויבות הצדדים לתהליך של כתיבת סיפור חדש.
• הכתיבה יכולה לספק הכרת תודה, לנוכחות ולתרומה להליך, לכנות בה נהג צד ועוד. הכתיבה יכולה גם להזמין צד להתייחס לצדדים החיוביים בהתנהלות הצד השני במהלך הפגישה שהיתה^[11]. הכתיבה מאפשרת מיקום הסכסוך בהקשר חדש, המקל על הצדדים לבנות סיפור חלופי.